על ספר יקר המציאות

 

ספר נדיר ויקר המציאות 

כאשר למדתי פילוסופיה באוניברסיטת תל-אביב לקחתי סמינריון בנושא
"חוק הסתירה של אריסטו"  בהנחיה של פרופ' יעקב יהושע רוס שהיה גם ראש החוג לפילוסופיה. רוס היה לבוש כחרדי, ואכן היה כזה,  אך גם היה בעל השכלה רחבה, ובקי גם בחוכמת הגויים.      בשל העובדה ששיבצו מספר סמינריונים באותה השעה, היו סמינריונים יותר פופולריים, ולסמינריון זה נרשמו 2 סטודנטים בלבד, עוד סטודנטית ואני.  רוס הודה שקרתה טעות ושובצו יותר מדי קורסים באותה שעה, והציע שנקיים שיעור מקוצר לפני המועד אצלו במשרד, כי בעצמו רצה להשתתף באחד הסמינריונים לסטודנטים לתואר שני ודוקטורנטים, ושאל אם אנחנו רוצים להצטרף וכך נרוויח שני סמינריונים.   הסטודנטית השנייה לא הייתה מעוניינת, אבל אני שהתמחיתי בנושאי לוגיקה שמחתי להזדמנות להשתתף בסמינריון בנושא של לוגיקה של ימי הביניים.  רוס השתמש בסמכותו כראש החוג לאשר לי להשתתף בסמינריון זה למרות שהייתי רק סטודנט לתואר ראשון.    הסמינריון כאמור עסק בחוק הסתירה של אריסטו, מאבני הבסיס של הלוגיקה המודרנית האומר כי דבר והיפוכו אינם יכולים להיות נכונים בעת ובעונה אחת.  העבודה שלי עסקה בתצורות שונות של לוגיקה מודרנית אשר אינן מקבלות את חוק הסתירה ככתובה וכלשונה.   מצאתי בספריה ספר שעזר לי מאד במחקר על הנושא, דא עקא שהוא היה ספר נדיר ויקר המציאות שלא ניתן היה להוציאו מן הספרייה כלל ועיקר.  את הלימודים עשיתי תוך כדי שירות צבאי, והיה לי קשה למצוא זמן לשבת מספר שעות בספריה כדי לקרוא את הספר.  שאלתי את הספרנית אם אוכל להוציא את הספר עבור פרופ' רוס,  היא לא נראתה מרוצה מהשאלה, אבל אמרה, שאם יבקש אפשר יהיה להוציא את הספר מיום שישי עד יום ראשון בלבד.  לא נותר לי אלא לבקש ממנו שייתן לי מכתב שבו הוא מבקש שאוציא את הספר בשמו,  גם הוא לא נראה מרוצה מכך שפניתי אליו, אבל רשם לי את המכתב, תוך אזהרה שאשמור על הספר היטב.    כך ביום שישי הוצאתי את הספר מן הספרייה, ושמתי פעמיי אל הרכבת כדי לנסוע לבקר אצל הוריי בחיפה.   הוצאתי את הספר כדי להתחיל לקרוא אותו ברכבת, ואז נפלה עלי תרדמה קלה.  התעוררתי בתחנת הרכבת ויצאתי במהירות מן הרכבת כאשר הספר כמובן נשאר על המושב.   רק כאשר הגעתי לבית הוריי נזכרתי בספר בבהלה,  טלפנתי לתחנת הרכבת שבה ירדתי, והם אמרו לי שהרכבת המשיכה צפונה לנהרייה,  אבל היא חוזרת חזרה למנוחת השבת בתחנת חיפה מזרח,  ובתחנה הסופית סורקים את הרכבת ומורידים ממנה כל דבר שנשאר, ומביאים למשרד.  אמרו לי את השעה שבה היא מגיעה חזרה, והציעו שאגיע לתחנה ואנסה את מזלי.   לא אכחד שהייתי בחרדה ניכרת שמישהו בדרך לנהרייה יחמוד את הספר ויאמץ אותו.  אבא שלי הסיע אותי לתחנת חיפה מזרח מספר דקות לאחר שהרכבת הגיעה,  ולמרבה המזל הספר אכן חיכה לי במשרד התחנה,  יכולתי לנשום לרווחה.  

 

 

פרופ' יעקב יהושע רוס - אינטלקטואל דגול ואיש מרתק. מקור התמונה: ויקיפדיה 

 

 

 

  

השואה נוכחת ונפקדת - פרק מן הספר "שלושה מצבים לביט"

 

שואה נפקדת ונוכחת

לקראת יום השואה - אני מעלה גרסה חדשה לסיפור שהעליתי לפני מספר שנים בשם "השואה נפקדת ונוכחת".   לאחר עריכה נכלל הסיפור בספר הממוארים שלי "שלושה מצבים לביט".  הסיפור מופיע עם תגובה של חבר ילדות, רמי ינובסקי, שהכיר היטב את ביתי בילדות. 

השואה בבית הוריי הייתה נפקדת ונוכחת. נפקדת כי כמעט ולא דובר בה, ונוכחת כי תמיד הייתה ברקע. אבי נהג לצטט מעדותו של יחיאל די־נור (ק. צטניק) במשפט אייכמן, "אושוויץ הייתה בפלנטה אחרת, ולכן אין טעם לדבר עליה עם מי שלא חי באותה פלנטה." כשהייתי צעיר סיפר לי אבי את אגדת המלך אלפרד. הנצחתי אותה בחרוזים לפני כמה שנים.

 
אגדת המלך אלפרד

פְּרוֹלוֹג:

אָבִי הָיָה נִצּוֹל שׁוֹאָה

הַיָּחִיד מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ שֶׁנִּצַּל מִכְּלָיָה

מִיָּד לְאַחַר הַמִּלְחָמָה הוּפְצוּ רְשִׁימוֹת הַשּׂוֹרְדִים

מִתְבָּרֵר שֶׁבְּצִירִיךְ הָיוּ לוֹ בְּנֵי דּוֹדִים

שֶׁזִּהוּ אֶת שְׁמוֹ וְשָׁלְחוּ לוֹ מִכְתָּב

וּבִקְּשׁוּ שֶׁיְּסַפֵּר מָה בִּזְמַן הַמִּלְחָמָה עָבַר עָלָיו

אָבִי עָנָה בְּמִכְתָּב חוֹזֵר

שֶׁאֶת מָה שֶׁעָבַר עָלָיו לֹא יְסַפֵּר

בִּמְקוֹם זֹאת יְסַפֵּר סִפּוּר אַגָּדָה

עַל אַלְפְרֶד הַמֶּלֶךְ

וְכָךְ כָּתַב בְּעֵרֶךְ.

 

 

 

 

 

הָאַגָּדָה:

הָאַגָּדָה מַתְחִילָה בְּמֶרֶד בַּמַּמְלָכָה

מָה שֶׁקָּרוּי בְּיָמֵינוּ: הֲפִיכָה

וְהַמֶּלֶךְ אַלְפְרֶד נָס מִן הָאַרְמוֹן

כִּי יָדַע שֶׁאִם יִתָּפֵס עַל יְדֵי הֶהָמוֹן

חַי לֹא יֵצֵא

וְנָדַד הוּא בָּאָרֶץ מִקָּצֶה לְקָצֶה

הִסְתַּתֵּר הוּא בְּעָרִים וּבִכְפָרִים

וְהַמּוֹרְדִים אַחֲרָיו תָּרִים.

וּבִמְנוּסָתוֹ הִגִּיעַ אֶל חַוָּה שֶׁל אִכָּר

קְצַר־נְשִׁימָה כָּךְ לוֹ אָמַר:

"רוֹדְפַי קְרֵבִים, הַחְבִּיאֵנִי אֶצְלְךָ

וּכְשֶׁאֶחֱזֹר לַמְּלוּכָה תָּבוֹא עַל גְּמוּלְךָ".

הָאִכָּר לָקַח אוֹתוֹ חִישׁ לָאָסָם

וְעֶשֶׂר עֲרֵמוֹת קַשׁ מֵעָלָיו שָׂם.

בָּאִים הָרוֹדְפִים וְחוֹקְרִים אֶת הָאִכָּר

אַךְ הוּא כַּמּוּבָן לֹא רָאָה דָּבָר,

מַחֲלִיטִים הָרוֹדְפִים לַעֲשׂוֹת חִפּוּשׂ

מְחַפְּשִׂים בָּאֻרְוָה מִתַּחַת לְסוּס

וְאָז מַגִּיעִים לָאָסָם וּמַתְחִילִים לַהֲפֹךְ אֶת עֲרֵמוֹת הַקַּשׁ

הַמֶּלֶךְ אַלְפְרֶד בַּנְּגִיעָה כְּבָר חָשׁ

אַךְ הֵם עָצְרוּ בַּעֲרֵמַת הַקַּשׁ הַתְּשִׁיעִית

וְהֶחְלִיטוּ שֶׁלַּחִפּוּשׂ אֵין תַּכְלִית –

וְכָךְ יָצְאוּ מִן הֶחָצֵר

וְהָלְכוּ לְחַפֵּשׂ אֶת הַמֶּלֶךְ בְּמָקוֹם אַחֵר.

 

לְיָמִים הַמֶּרֶד דֻּכָּא

וְהַמֶּלֶךְ אַלְפְרֶד חָזַר לִמְשֹׁל עַל הַמַּמְלָכָה

הִזְמִין אֶת הָאִכָּר שֶׁהִצִּיל אֶת חַיָּיו

לְהִתְיַצֵּב לְפָנָיו

וְאָמַר לוֹ: "אֶת חַיַּי הִצַּלְתָּ וְלָכֵן

כָּל מִשְׁאָלָה לְךָ אֶתֵּן".

עָנָה לוֹ הָאִכָּר:

"יֵשׁ לִי אֶת כָּל שֶׁאֲנִי צָרִיךְ וְאֵינֶנִּי זָקוּק לְדָבָר

אֲבָל סַקְרָן אֲנִי לָדַעַת אֵיךְ הָיָה הַמַּרְגָּשׁ

כְּשֶׁנּוֹכַחְתָּ שֶׁכִּמְעַט גָּמְרוּ לַהֲפֹךְ אֶת כָּל עֲרֵמוֹת הַקַּשׁ".

"זוֹ הֲפָרָה בּוֹטֶה שֶׁל הַחֹק!" הַמֶּלֶךְ קָרָא

"שְׁאֵלוֹת אִישִׁיּוֹת לַמֶּלֶךְ זֶה דָּבָר נוֹרָא!

לְחֻצְפָּה שֶׁכָּזוֹ אֵין מְחִילָה

גּוֹזֵר אֲנִי עָלֶיךָ מָוֶת בִּתְלִיָּה!"

הַתַּלְיָן מַנִּיחַ אֶת הַחֶבֶל עַל הַצַּוָּאר

שֶׁל הָאִכָּר

וְחוֹבֵשׁ אֶת הַכּוֹבַע הַשָּׁחֹר

וְאָז הַמֶּלֶךְ אוֹמֵר לַתַּלְיָן: "עֲצֹר!

אִם רָצִיתָ לָדַעַת מָה אֲנִי חָשׁ

קִבַּלְתָּ הַדְגָּמָה בְּרֶגַע זֶה מַמָּשׁ

וְעַכְשָׁו כְּשֶׁקִּבַּלְתָּ אֶת מְבֻקָּשְׁךָ

לֵךְ בְּשָׁלוֹם לְדַרְכְּךָ".

 

 

 

אבא שלי - תמונה מיד לאחר השחרור ב 1945 

 

יום השואה היה היום בשנה שלא היה אפשר לדבר בו עם אבא. ביום הזה היה מכונס בתוך עצמו ומיעט לתקשר עם הסובבים אותו. הפעמים שבהן דיבר על התקופה ההיא היו מעטות מאוד. פעם אחת, כשהייתי בן ארבע עשרה לערך, אכלנו ארוחת ערב במטבח הקטן בדירה שהתגוררנו בה. התלוננתי על דבר כלשהו שאינני זוכר מהו ואמרתי, "זה כמו אושוויץ."

האמירה הזו הקפיצה את אבא שלי, והוא אמר לי, "רוצה לדעת מה זה אושוויץ? בוא ואספר לך." ואז סיפר על הלילה הראשון שלו באושוויץ. על החוויה המכוננת ביותר שלו באושוויץ מעולם לא סיפר לי, עליה שמעתי מאימא שלי.

אבי ומשפחתו הגיעו לאושוויץ עם חיסולו של גטו לודז', ששהו בו רוב שנות המלחמה. היו לאבי שבעה אחים ואחיות. אימו נפטרה כשהיה בן שלוש והשאירה אחריה שלושה ילדים, אבי היה בנה השני. לאחר שנה התחתן אביו מחדש ונולדו לו עוד חמישה ילדים. יהודה, אחיו הבכור של אבא, נהרג עוד בגטו. בכניסה לאושוויץ נערך מיון – מי לחיים (ימינה), ומי למוות (שמאלה). מיינו לחיים את אביו, אותו ואת אחותו חנה'לה, ומיינו למוות את אימו החורגת ואת חמשת ילדיה.

אחותו, שלא הבינה את מהות המיון, אמרה, "אני אלך איתם, לעזור לה לטפל בילדים הקטנים."

אבי, שהבין היטב את משמעות המיון, רץ אחריה וצעק לה, "חנה'לה, אל תלכי לשם!"

אך כבר היה מאוחר מדי, חסמו את דרכו, וכך הלכה איתם אל דרכה האחרונה.

אימא שלי אמרה שהתמונה הזו חזרה אליו פעמים רבות בסיוטי הלילה. הוא צעק בהם, "חנה'לה, אל תלכי לשם!" וביום השואה ביתר שאת.

כאמור, הידע שלי על מה שאבי עבר בשואה הוא שטחי ולוקה בחסר. הוא היה בן ארבע עשרה כאשר פרצה המלחמה, ומשפחתו ושאר יהודי העיר גורשו מבתיהם והעתיקו מגוריהם לגטו לודז'. הוא אמר לי פעם שהוא מאמין כי שרד את השואה רק בזכות דבר אחד. שכן של משפחתו היה רב בקהילת חב"ד, קרוב משפחה של הרבי ממשפחת שניאורסון. אותו רב שקד במשך שנים על כתב יד הלכתי, וכאשר נעקר מביתו לא הספיק לקחתו. הוא ביקש מאבא שלי להתגנב אל מחוץ לגטו, ללכת לביתו, לקחת את כתב היד ולהתגנב איתו חזרה לגטו. הדבר היה כרוך בסיכון, אבל אבא שלי עשה זאת בהצלחה. לאחר שמסר את כתב היד, בירך אותו הרב באריכות ימים. אבי אמר שבכל הרגעים הקשים תמיד האמין שבזכות ברכה זו הוא ישרוד.

בגטו עבד אבי במטבח וכך היה יכול להגניב עוד אוכל למשפחתו. באלבום גטו לודז' של הנריק רוס יש תמונה שבה זיהה את עצמו. לאחר חיסול הגטו הגיע לאושוויץ. שם שהה ימים אחדים ומשם המשיך לנדוד עם אביו ברחבי גרמניה. הם עבדו בעבודות מעבודות שונות, והוא שמר על אביו, שהיה אדם אדוק בדתו והקפיד על אכילת מזון כשר בכל מצב.

כמה חודשים לפני סיום המלחמה הפרידו בינו ובין אביו במחנה דכאו. אבי נשלח לעבוד במחנה סמוך. לקראת סיום המלחמה, כאשר כוחות בעלות הברית התקרבו, הצעידו הגרמנים את אסירי המחנה בצעדת המוות. אחת הפעמים הנדירות שדיבר בה על מה שעבר עליו הייתה כשסיפר על צעדת המוות.

רבים יצאו למסע, ורבים לא שרדו אותו. הכלל היה פשוט – היה על האסירים לצעוד, ומי שתש כוחו ולא המשיך ללכת, ירו בו. אבי סיפר שעזר לחבר טוב שהיה איתו כל השנים להמשיך לצעוד. בשלב מסוים ויתר החבר, התיישב ונורה למוות. מדי פעם נתנו להם כמה דקות הפסקה. באחת מן ההפסקות הם ראו שהגרמנים נעלמו. חיילים אמריקנים הגיעו אליהם, וכך ניצלו.

באחד מטיוליי בגרמניה ביקרתי בגרמיש־פרטנקירכן, עיירת נופש בהרי האלפים שלידה אתרי טבע יפים. כשסיפרתי לאבי שהייתי שם, אמר ביובש, "זה האזור שצעדנו בו."

לאחר המלחמה חיפש את אביו. הוא היה בטוח ששרד, שכן ראה אותו כמה חודשים קודם לכן. כאשר התחקה על עקבותיו הבין מעדויות ששמע כי חודשיים בלבד לפני סיום המלחמה לקה אביו בדלקת ריאות, ובהיעדר טיפול רפואי נאות הכריעה אותו המחלה.

 

דף עדות בכתב ידו של אבא שלי - מתוך האתר של "יד ושם" 

 

 

השואה הייתה נפקדת מן השיחה, אך נוכחת בשלל היבטים. בין השאר, אבא שלי היה חרדתי מאוד בכל הקשור אליי. בשנות העשרה כאשר יצאתי לבלות בערבים, הוא נשאר ער עד שחזרתי, לא משנה באיזו שעה. אמרתי לו כמה פעמים שלא נעים לי שהוא מחכה לי ועדיף שילך לישון.

הוא ענה, "אני לא מסוגל."

 

תגובה: רמי ינובסקי, חבר ילדות ובנו של שמחה ינובסקי ז"ל, חברו הטוב ביותר של אבא שלי

 ממרחק השנים הרבות שחלפו מאז פגשתי לאחרונה את מוישה, כפי שקראנו לו, נותרו בי זיכרונות טובים ורבים ממנו. מוישה ושמחה, אבי, היו חברים בלב ובנפש. גם אבי היה יליד לודז' וגם אבי ומשפחתו נכלאו בגטו לודז' עד לשילוחם לאושוויץ בשנת 1944. מאושוויץ נשלח אבי למחנות עבודה ונותר ניצול יחיד למשפחתו. רוב הפרטים הידועים לי לקוחים מדפי עד שמילא אבי ב"יד ושם" בפעם הראשונה ב־20 במאי 1955 (יומיים לפני המועד שמוישה מסר את עדותו) ובפעם השנייה ב־10 בנובמבר 1965.

לצער כולנו נפטר אבי בגיל חמישים ושתיים, לפני כארבעים וארבע שנים. זכינו להכיר אבא ישראלי דובר עברית רהוטה, ניצול שבנה את חייו מחדש, שבגיל שלושים השלים את לימודי התיכון ובהמשך למד משפטים באוניברסיטה העברית (שלוחת תל אביב בזמנו). לאחר לימודיו פתח משרד והחל בקריירה של עורך דין עצמאי. אבי לא נהג לדבר או לספר על העבר אף על פי שקרא הרבה על השואה ועל הרייך השלישי. לעיתים נדירות היה מציין אירוע כזה או אחר מהעבר, אך לא תמיד היה לי האומץ כנער להיכנס לשיחה ולהעמיק בזה.

 מוישה ושמחה יצאו מאותו השטייטל וחלקו עבר טראומטי מ"הפלנטה האחרת", שממנה יצאו בודדים. לצערי לא זכינו לשמוע וללמוד מאבי את קורותיו ואת קורות משפחתו בלודז' ובמחנות ההשמדה. לפני כמה שנים, עם פתיחתם של ארכיוני בד ארולזן (Bad Arolsen) שבמזרח גרמניה, הצלחתי לאתר מידע על אחותו הבכורה של אבי, אותה אחות שעליה כתב בדפי העד שגורלה לא נודע. רייזל מצאה את מותה בגיל עשרים ושתיים במחנה שטוטהוף. המידע שהגרמנים תיעדו נשמר, וכך נודע לנו על גורלה שנים רבות אחרי שאבי הלך לעולמו.

בין מוישה לשמחה ולדווידק רוטפלד, חבר משותף מאותו הכפר, הייתה הבנה והזדהות עמוקה, והם כמובן התקשו לשתף אותנו ולהסביר את קורותיהם לנו, שגדלנו בישראל של אותם ימים, מדינה עצמאית, דמוקרטיה צעירה אופטימית ושטופת שמש.

זכורות לי חוויות ילדות רבות שקיבלתי בהן מרעיה וממוישה חום ואהבה של דודים רחבי לב: ביקורים שבילינו בהם בדירתכם ברחוב מיכ"ל, ואתה ניסית להסביר לי על הכנסת, על הפוליטיקה ועל המפלגות; חופשות הקיץ ושיעורי השחייה אצל דיתה בבריכה של מלון בן־יהודה שהסתיימו בארוחת צהריים שאימך הייתה מכינה לנו; הטיול המפורסם למצדה, לערד ולמדבר יהודה שנסענו בו בשיירה של שלוש מכוניות; ועוד מפגשים רבים בארוחות משותפות בחגים ובסופי שבוע. רעיה ומוישה תמיד קיבלו אותנו בחום ובאהבה.

זיכרונם בליבי לעד.

 

רמי, כיום ארכיטקט במקצועו, אכן היה גם חבר ילדות. צברנו הרבה שעות משותפות עם המשפחות ובלעדיהן. בטיול שהוזכר טיפסנו ברגל למצדה בשביל הנחש, ואחר כך רמי ואני ירדנו בריצה.

 

 

מלחמת יום הכיפורים בכיתה י"ב

 

בית חולים כרמל הישן,  אייר: ד"ר דוד בראון. מתוך "חי פה" 

כאשר פרצה מלחמת יום הכיפורים היינו בכיתה י"ב בבית הספר הריאלי.  הלימודים נמשכו בצורה משובשת, כמה מן המורים היו במילואים,  ובאותה שנה לא ניתנו ציונים בשליש הראשון.  האווירה בארץ הייתה קשה וגם אנחנו נדבקנו בה.   מרכז כיתות י"ב בבית בירם, גבי קנולר,  לקה בתסמונת "לא לקחו אותו", בשל גילו המבוגר, אבל התעשת מהר,  ולקח על עצמו לרכז את התנדבות תלמידי התיכון בחיפה בבתי חולים.    אנחנו נשלחנו לבית חולים כרמל  שאז שכן עדיין במבנה הישן שלו בתחילת רחוב חורב, כדי שיוכלו לפנות כוח עזר לבית חולים רמב"ם שאליו הגיעו פצועים.   היו גם כאלו שנשלחו לרמב"ם.  למשמרות הגענו במדי החאקי של הגדנ"ע,  שדמו למדים צבאיים, ופעם אחת עוררתי בהלה, הדרך מהבית שגרתי בו (בשלוחה התחתית של רחוב ביכורים) אל תחנת האוטובוס  וחזרה עברה דרך המדרגות של רחוב הספורט (כמדומני בית מספר 14)  ודיירי הבית כשראו שאני יורד במדרגות מן הרחוב יצאו לשאול בחשש אם הבאתי איזו שהיא ידיעה בקשר לחייל,  הרגעתי אותם שאני רק תלמיד תיכון.  עשינו משמרות של ארבעה תלמידים כל פעם ככוח עזר למשימות שונות.   גבי קנולר היה בא לבקר מדי פעם כשהוא לבוש במדים וענוד בדרגות רב-סרן.  באחד הפעמים הוא תפס אותנו בהמתנה למשימות  משחקים קלפים וביקש שנחדל,  אמרנו לו:  "אנחנו משחקים  רמי, שזה משחק סולידי",  ענה לנו:  "השבוע במשמרת של תלמידים ברמב"ם, התחילו ברמי, עברו לפוקר, והגיעו למכות.   אתם מתבקשים לא לשחק קלפים כלל כשאתם במשמרת."    באחת המשמרות קראו לנו,  הלכנו אחרי האח שהוביל אותנו,  ראינו אישה שהלכה לעולמה עטופה בסדין,  ונתבקשנו להעביר אותה לחדר המתים.  אני ועוד אחד סחבנו את האלונקה, בעוד השניים האחרים ליוו אותנו בשתיקה.    לאחר שהשלמנו את המשימה, חזרנו לחדר שבו התמקמנו שהיה אחד החדרים של "חדר המיון",  וכולם שתקו במבוכה.   הלכתי לשטוף ידיים, ואז שברתי את הקרח בכך שהוצאתי כריכים ופירות מן התרמיל שלי ושאלתי אם מישהו מעוניין להתכבד.  בשלב מסוים הודיעו לנו שיש צורך בתגבורת נוספת ברמב"ם ובשבוע הבא נעבור לשם, אבל אז הסתיימה המלחמה וזה לא קרה. 

 

כך נראית אלונקה בבית חולים 

 

 

 

  

עם מפיק בהא: על ההופעה הראשונה בתקשורת

עם מפיק בהא – על ההופעה ראשונה בתקשורת

 

 

השופרסל במרכד הכרמל 

 

 

אני זאטוט בן ארבע,  מתלווה לאימא שלי לקניות בשופרסל.  פוסעת לעברנו אישה עם מיקרופון ופמליה שמלווה אותה.   האישה עוצרת לידנו ומציגה עצמה בתור רבקה מיכאלי, שם מוכר מן הרדיו.   היא מדברת אל המיקרופון:   "נמצאת איתנו כאן אישה וילדה",  אני מביט בה במבט נעלב, לא נראיתי בכלל כמו ילדה, ומתקן אותה:  "ילד!", היא עונה לי שהתכוונה לילדה עם מפיק בהא.  שואלת לשמי, ולמי אני רוצה להקדיש שיר,  אימא שלי אומרת:   "לאבא?",  אני עונה בפסקנות:   "לחברים שלי מהגן",  רבקה מיכאלי שואלת איך קוראים להם, אני עונה "לחבר שלי מהגן קוראים עמוס".  ואז שאלה איזה שיר אני רוצה להקדיש לו, עניתי :  "בדרך לתבור".  בכך הסתיימה ההופעה הראשונה שלי בתקשורת. בעוד היא ממשיכה הלאה,  מישהו מן הפמליה שלה ניגש לאימא שלי ואמר לה בדיוק מתי זה ישודר ברשת בית של קול ישראל.   זו הייתה ההופעה הראשונה בתקשורת,  ראשונה מיני רבות.

רקע:  רשת השופרסל הייתה הרשת הקמעונאית הראשונה בישראל שעד אז הייתה בעידן המכולת השכונתית.  לפי ההיסטוריה של הרשת, החנות הראשונה נפתחה ברחוב בן יהודה בתל-אביב,  ואחריה נפתחו חנויות ברחוב אגרון בירושלים ובגבעתיים. החנות הרביעית נפתחה במרכז הכרמל.  למרבה ההפתעה היא נמצאת שם עד היום (נדמה לי שזה הסיבוב השני שלה).    כפרסומת לרשת בקול ישראל שלחו את רבקה מיכאלי שהייתה מגישה פופולרית, בין היתר הגישה תוכנית של שירים כבקשתך,  להסתובב בשופרסל ולבקש קונים בשופרסל לבחור שירים בנוסח  התוכנית כבקשתך, כאשר פרסומות לשופרסל מקשטות את התשדירים.

 

במועד השידור, ישבנו סביב הרדיו הגדול בסלון, והקשבנו לדיאלוג ולשיר "בדרך לתבור",    אימא שלי הקליטה אותו ברשם-קול הסלילים הגדול שהיה לנו, כך שיכולתי להאזין  שוב ושוב לשידור זה.

אחרית דבר:  רק כאשר האזנתי לשידור שוב אחרי מספר שנים הבנתי למה רבקה מיכאלי התכוונה כאשר אמרה "מפיק בהא",  בזמן אמת לא הבנתי מה היא אומרת.

רק לאחר שנים רבות התחלתי להופיע בתקשורת באופן סדיר,  כשדרן בתוכנית הרדיו "העמק הדיגיטלי"  אשר שודרה ב "רדיו קול יזרעאל" בין השנים 2014 ל 2019, ובה שידרתי 195 תוכניות, כאשר בתוכנית הפתיחה ותוכנית הפרידה ראיינו אותי, ובשאר התוכניות אני ראיינתי אחרים.   לאחר שנה וחצי של הפוגה הקמתי את הצצפת – הערוץ הדיגיטלי של המכללה האקדמית צפת שבה עברתי לראיונות חזותיים.

ו

 בעת הפגישה החד פעמית שלי עם רבקה מיכאלי היא הייתה בת 23, כך נראתה באותה תקופה 

 

,  

 

 

 

 

  

שמעו חבר'ה – על קייטנת הוד הכרמל

 

המתחם של קייטנת הוד הכרמל בשכונת דניה בחיפה 

 

שמעו חבר'ה, הטו אוזן, והקשיבו נא!

באנו הנה רק לחופש, ולא לשנה

לבלות הן באנו פה, זאת המטרה

אל תבזבזו זמנכם, נצלו כהלכה!

היי-דא-היי קדימה הקייטנים

אנו פה שמחים, עליזים, צוהלים

קייטנת הכרמל היא לנו בלבד

ועל כן גאה בה כל אחד

 

כל בוקר נפתחה הפעילות בקייטנת הוד הכרמל בכך ששלמה אלון, מנהל הקייטנה, היה עומד עם המגפון בפני כל הקייטנים, ולאחר נאום הפתיחה היומי היה אומר: "שמעו חבר'ה, שלוש ארבע",  ואז  כולנו היינו מצטרפים אליו להמנון הקייטנה.   לא מצאתי התייחסות להמנון ברשת,  כך ששחזרתי אותו מן הזיכרון, שיכול להיות נתון לאי דיוקים, אני זוכר גם את המנגינה ויכול לשיר אותו גם היום.

בתקופה שילדיי היו בגילאי הקייטנות היה מבחר מאד גדול ומגוון של קייטנות בחיפה,  אך כאשר אני הייתי ילד, המבחר היה מצומצם.  לאחר התנסות בקייטנות העירוניות,  חשבתי לנסות משהו אחר.  נסעתי עם אימא שלי לביקור התרשמות בקייטנת הוד הכרמל, נפגשנו עם דבורה אלון שיחד עם בן זוגה, שלמה אלון, ניהלה את הקייטנה,  כאשר הוא בחזית, והיא מאחורי הקלעים, עסקה בהרשמות, בכספים, בקשר עם ההורים ובלוגיסטיקה.    בפרסומת העכשווית לקייטנה כותבים על רובוטיקה ו iPad-  שיסופק לכל חניך, בזמני נקודות המשיכה היו: גלגל ענק שעמד בחצר, הבטחה לפעילות סוסים,  וטיול לכינרת.    הייתי בקייטנה שנתיים, בשנה הראשונה התקיימה הפעילות פעמיים בשבוע בבריכת מכבי,  ובשנה השנייה כבר הייתה בריכה בקייטנה עצמה, כך שבכל יום הייתה לכל קבוצה שעה בבריכה. אכן היה גלגל ענק, וגם רכיבה  קצרה על סוסים במגרש סגור, כאשר המדריך מוליך את הסוס.  זו באמת הייתה ליגה אחרת יחסית לקייטנות העירוניות,  אני חושב שגם המחיר היה בהתאם.  היו שלושה אופנים להיות בקייטנה:    החצי-יומיים, שחזרו הביתה לאחר ארוחת הצהריים, היומיים   שחזרו הביתה בערב, וילדי הפנימייה שחזרו הביתה רק בסופי שבוע.   הקייטנה ספקה הסעות הלוך וחזור מכל קצוות העיר.

 אני זוכר את שלמה אלון  מאיים  על נהג האוטובוס שאחר להגיע והשאיר אותנו לחכות בשטח הבריכה "אני אפתח חברת אוטובוסים מתחרה לאגד!".  כאמור, הייתי בקייטנה שנתיים, בחופש הגדול שלפני כיתה ה',  ובחופש הגדול שלפני כיתה ו', מייד לאחר מלחמת ששת הימים, שבה כבר הייתי בקבוצה הבוגרת.    הייתי ילד שקט וביישן, בסיום השנה הראשונה, המדריכה כתבה לכל אחד הקדשה אישית, לי היא כתבה:  "שקט וצניעות הן מעלות גדולות, אך אפשר גם קצת לחיות". 

 
בשולי הדברים:  את שלמה אלון פגשתי שוב בתור המורה לחינוך גופני בכיתה י"א בבית בירם.  היו לו תרגילים יצירתיים כגון מה שכינינו "התרגיל לשבירת גבות", מתחלקים לזוגות, ועומדים גב אל גב, וכל אחד בתורו מעלה את השני וסוחב אותו על גבו.   

כיום בנוסף לקייטנה יש במתחם הוד הכרמל גם מעון במשך כל השנה, את המתחם מנהל נכדו של שלמה אלון.     קראתי שהם עוסקים ביוזמות חינוכיות שונות בתחומי החינוך למדעים, ונאבקים  מול העירייה להקמת בית ספר פרטי עם התמחות במדעים, אני כמובן בעד!  

 

שלמה אלון בצעירותו, התמונה לקוחה מפוסט שבו פרסם בנו הצעיר איתי את הדברים
שנשא לאחר פטירתו.  שלמה היה גאה מאד בכך שהוא אחיינו של יגאל אלון, ומכאן הדמיון 

 

 

 

  

בין שתיים לארבע  

 

 

צִפּוֹר לֹא צִיֵּץ,

עוֹף לֹא פָּרַח,

שׁוֹר לֹא גָּעָה,

אוֹפַנִּים לֹא עָפוּ,

שְׂרָפִים לֹא אָמְרוּ קָדוֹשׁ,

הַיָּם לֹא נִזְדַּעְזֵעַ,

הַבְּרִיּוֹת לֹא דִּבְּרוּ,

אֶלָּא הָעוֹלָם שׁוֹתֵק וּמַחֲרִישׁ

כך נאמר במקורותינו על מעמד הר סיני,  אך למי שגדל באחוזה, התיאור הזה התאים למה שהתרחש או לא התרחש  בכל יום בין השעה שתיים לשעה ארבע אחר הצהריים.

ההיסטוריה מספרת ששכונת אחוזה הוקמה בשנות העשרים של המאה הקודמת על ידי עולים מרומניה,  אך לא חלפו שנים רבות והשכונה נכבשה על ידי עולי גרמניה ("היקים"). בצעירותי הם היו אוכלוסייה דומיננטית בשכונה, סניף הבנק המקומי החזיק מספר בנקאים דוברי גרמנית, שפה שבה העדיפו לעסוק בעסקיהם.   היקים הביאו איתם מספר מנהגים, שאחד מהם הוא השלאפשטונדה, הווה אומר שעת השינה.  בין השעות שתיים לארבע אחר הצהריים היה צריך להשתרר שקט מוחלט,  לילדים אסור היה לשחק ברחוב,  וגם בדלת האמות של הבית היו מגבלות.  אסור היה לנגן על פסנתר בשעות הללו.     יום אחד החלטתי להתעלם מן העוצר ויצאתי מביתי רכוב על אופניים,  מתוך הבנה שאין בזה רעש והפרעה לבריות.  הגעתי בדיוק עד תחילת הרחוב הסמוך.  שם פסעה גברת מן העדה היקית שחסמה את דרכי, הורידה אותי מן האופניים,  והחרימה אותם.   היא שאלה אותי איפה אני גר, אמרתי לה, ואז ליוותה אותי חזרה לביתי כאשר היא מוליכה את האופניים.   כאשר הגענו הביתה, החזירה לי את האופניים, ושפכה על אימי, שפתחה לנו את הדלת, קיתונות של רותחין.

לא  נותר אלא לשאת בהכנעה את חיצי הגורל,  ולהצניע לכת בשעות המנוחה.   עד היום כאשר עלי לטלפן בענייני עבודה בין שתיים לארבע אני מדמיין  את דמותה של אותה אישה כשהיא נוזפת בי.

 

 

עם  המיקרופון המשוטט

 GENCRAFT התמונה נוצרה על ידי תוכנת  

 

בילדותי הקשבתי בשקיקה לתוכנית המתיחות ברדיו "זהירות מיקרופון" של מושיק טימור ומייק הולר,  מצאתי הקלטה של המתיחה המפורסמת על החשמל שנשפך מן הקיר.    אמנם עסקתי בילדות בהופעות סטנד-אפ בערבי כיתה, אבל במתיחות התנסיתי פעם אחד בלבד, מעשה שהיה כך היה.

בגיל 16  נסעתי לבדי לקנדה וארה"ב, התארחתי אצל קרובים בטורונטו, שם יש לי קרובים רבים.   אחד הקרובים שהיה נער צעיר ממני בשנה, ממשפחה ישראלית לשעבר, ודובר עברית רהוטה, אמר לי באחד הימים כי הוא אמור להיות בערב שמרטף על ילדים של משפחה ישראלית אחרת, ושאל אם אני רוצה להתלוות אליו.  הואיל ולא הייתה לי תכנית טובה יותר לאותו ערב הסכמתי לכך והלכתי אתו אל היעד.  לאחר שהילדים הלכו לישון, אינני זוכר בדיוק באיזה הקשר סיפרתי לו על המתיחות הרדיופוניות בארץ, הרעיון מצא חן בעיניו והוא הציע לי למתוח חברים אחרים שלהם שיש להם לדבריו חוש הומור.    חייג לי את מספר הטלפון שלהם, ואז התפתח הדיאלוג הבא  (לא מצאתי את יומן המסע שכתבתי, אז אצטרך להסתמך על הזיכרון שלי שעלול לא לדייק בפרטים).  

אני: (מנסה לשוות לעצמי קול רדיופוני ומדבר עם ר' לשונית כמו שפעם דיברו ברדיו): " שמי ברק חצור, אני כתב גלי צה"ל שמראיין ישראלים היושבים בחו"ל"

הוא:  באמת? מי מסר לך את הטלפון שלנו?

אני:  יש לנו את המקורות שלנו.    

הוא:  טוב, מה אתה רוצה לדעת?

אני: רציתי לשאול, מדוע עזבתם את הארץ?

הוא: אתה באמת לא יודע?

אני:  לא, אם הייתי יודע אולי בעצמי הייתי עוזב את הארץ.

הוא: אתה מדבר מכאן, מטורונטו?

אני:  נכון

הוא: אם כך גם אתה עזבת את הארץ

אני:  לא עזבתי, נשלחתי

הוא: מי שלח אותך?

אני: גלי צה"ל, אני  הכתב הנודד

הוא:  באמת?  עם מי אתה נודד?

אני: עם המיקרופון המשוטט

הוא:  מה שמך?

אני: ברק חצור

הוא: לא שמעתי את השם הזה

אני: כנראה לא היית בארץ זמן מה, והכתבים בגלי צה"ל מתחלפים

הוא:  אם אתה יודע את הטלפון שלנו, אז כנראה אתה יודע גם איפה אנחנו גרים, אתה מוזמן לבוא לבקר. 

בכך הסתיימה השיחה,  אני וקרוב המשפחה שהקשיב בשלוחה אחרת של הטלפון, התגלגלנו מצחוק דקות ארוכות.

אחרית דבר:  בנו של אותו אדם שדיברתי אתו היה חבר של קרוב משפחתי שסיפר לי לאחר כמה ימים שאבא שלו דיבר עם איזה כתב של גלי צה"ל, והזמין אותו לבקר, אבל כנראה לא דיבר אתו יפה, והכתב לא בא אליהם.  הוא אמר לי ששמר על פני פוקר.

אני בגיל 16  בטורונטו (אונטריו פלייס)